מאחורי כל צילום מסתתר סיפור. זה סיפורו של העורב שאימצנו בילדותי.
מאז שאני זוכרת את עצמי, ביתינו היה מלא בבעלי חיים פצועים ונטושים שבני המשפחה מצאו והביאו.
יום אחד הביא אחי גוזל של עורב מהחצר. הוא מצא אותו עם כנף שבורה, כשחתולים זוממים להפכו לארוחה הבאה שלהם. הגוזל התקבל כבן משפחה וזכה לשם המפואר פנצ'ו גונזלס.
פנצ'ו היה צריך להסתגל לחיים עם אנשים וזה הוא עשה בקלות. בצילום אפשר לראות את אמא שלי ז"ל מאכילה איתו. היא גם הלכה איתו ברחוב כשהוא יושב על הכתף.
משימתו הקשה יותר הייתה להסתגל לחיים עם קיטי החתולה, שראתה בו משיג גבול ואויב שמתחרה איתה על תשומת הלב של המשפחה. קיטי הייתה אורבת לו בכל הזדמנות – אך פנצ'ו לא היה פראייר. וכאן ראינו איזו חוכמה יש לעורבים: הוא היה יושב על כסא קרוב לדלת המטבח (הכסא שאתם רואים בצילום) וממתין. כשהיה רואה שקיטי מתקרבת למטבח – היה מתחיל לצרוח ולנפנף בכנפיים והיא הייתה בורחת בבהלה. ואז היה חוזר מחזה שלא אשכח – הוא ישב ונראה צוחק מהבדיחה של עצמו.
פנצ'ו נהנה מהחיים בבית, אך משהחלים רצה להתעופף. כיוון שאף פעם לא החזקנו בעלי חיים בכלוב – נתנו לו לנסות לעוף החוצה. לרוע המזל הוא לא הרחיק – ושוב נפל לחצר. טסנו למטה להרים אותו לפני שהחתולים ייזכרו בתכנית המקורית...
הסיפור חזר על עצמו והבנו שאי אפשר להחזיק את פנצ'ו בבית וגם לא לשחררו החוצה. ההורים החליטו בצער רב להביאו לגן החיות בתל אביב (ששכן אז בשטח גן העיר). בפתח גן החיות היה כלוב ענק עם מיני ציפורים שונים וזה הפך לביתו החדש של פנצ'ו. אמא שלי התגעגעה אליו נואשות וכעבור חודש הלכו הוריי לבקר ולראות איך הסתגל לביתו החדש. כשראה אותם פנצ'ו – הסתער בקריאות נרגשות לעברם ואמי פרצה בבכי. הם החליטו לא לבקרו יותר, כדי לא לגרום לו כאב לב מיותר.
שלכם, מיכל
Comments